את ליל הסדר לפני עשר שנים אני אזכור תמיד. זה היה הליל סדר שכמעט עשיתי בו טעות גדולה, ומאז משמש לי השראה ומקווה שגם לכם ולכן.
אני לא יודעת איך אצלכם, אבל אצלנו זה ערב מאוד משפחתי, לטוב ולרע. לטוב כי אני אוהבת את המשפחה שלי, לרע כי תמיד היו מתווספות התוספות שאני נמנעת לפגוש במהלך השנה, אותן דודות עם השאלות: "נו ויקי מה קורה?" ושאני מספרת שהכל טוב, הן היו מדייקות בשאלה "ומה עם בחור? מה לא בא לך להתחתן כבר?" כאילו שחתונה זה הדבר, ולא חלילה זוגיות. וכאילו שלא יצאתי למיליון דייטים.
בליל סדר המדובר המיקוד היה אחר. יש לי בן דוד שקטן ממני בשנה, אבל עם השנים הקשר הפך להיות קשר של חגים, נפגשים בראש השנה וליל סדר. ובאותו ליל סדר סתם פטפטנו על דא ואה, בן היתר על מה עשיתי השבוע ומה הוא עשה. בדיוק באותו שבוע הייתי עם חברה באיזה סרט ודיברנו על כך.
ואז הוא שאל, "אז עם מי הלכת לסרט? את לא מאלה שהולכים לבד."
ואני עניתי: "עם אושרית חברה שלי".
הוא ענה: "אני מכיר אותה?"
אני: "הקשר שלנו לא כזה, כזכור לך, האמת שאושרית חברה שלי עוד מהתיכון".
המשכנו לקשקש על הסרט ואז הוא המשיך.
הוא: "תגידי לחברה הזו שלך, אושרית, יש חבר".
אני: "לא, אתה יודע יוצאת לדייטים אבל לא ממש מתפתח, לפחות לא יצא לנו לצאת עדיין עם אותו אחד מזל".
הוא: "למה שלא תכירי לי אותה?".
אני: "נו באמת אתם ממש לא מתאימים"
הוא: "למה?".
אני:"..." לא היתה לי תשובה. סגרתי את השיחה ושיניתי נושא, ושחזרתי הביתה חשבתי על זה, למה בעצם? נכון שאני מכירה אותו כל חיי ואת חברתי הטובה כבר ים שנים, ולמה לא? וחוץ מזה מי אני שאחליט. אז נתתי להם את הטלפונים זה של זו והיום 10 שנים אחרי, אני יכולה לספר לכם שהם חיים בארה"ב עם 4 ילדים, הזוג הכי מתאים ואני לא העליתי על דעתי.